מה שההורים של חברה שלי ידעו על הסלון

לפני כמה שבועות חברה ביקשה ממני המלצה למשחק לבת שלה. סיפרתי לה על סוליטייר של Djeco, משחק שאפשר לשחק בו לבד, בשקט, ולנקות קצת את הראש אחרי יום ארוך.

תוך כדי השיחה היא סיפרה לי שהמשחק הזה בדיוק עומד אצל ההורים שלה על שולחן הסלון כבר שנים. בכל פעם שהם מגיעים לבקר, מישהו מתיישב לשחק. לפעמים היא, לפעמים הילדים, ולפעמים עוד מישהו מצטרף.

ופתאום חשבתי על משהו שאני רואה שוב ושוב גם בבית שלי: לא מספיק לבחור משחק טוב. צריך גם לדאוג שהוא יהיה במקום שבו מתחשק לשחק בו.

ארבע שנים שאני מתעסקת במשחקים, חוקרת מה מעודד משחק עצמאי, מה גורם לילדים לחזור למשחק ואיך הסביבה שלנו משפיעה על הבחירות שלהם. ובינתיים, בתוך כל זה, הבנתי שהמיקום הוא חלק מהעניין לא פחות מהמשחק עצמו.

רגע, עוד משחק בסלון?

אני יודעת מה את חושבת. גם אני אוהבת בית מסודר, וגם אצלי המשחקים והצעצועים מטיילים ברחבי הבית. מהסלון לחדר המשחקים, משם למטבח, ואז שוב בחזרה.

אני מחזירה למקום, מסדרת, ולמחרת הכול מתחיל מחדש.

אבל כשחושבים על זה, יש סיבה לנדידה הזאת: הילדים רוצים להיות איפה שאנחנו נמצאות.

אפשר להשקיע בחדר משחקים מקסים ומאובזר, אבל אם רוב החיים שלנו מתרחשים בסלון ובמטבח, הגיוני שגם המשחקים יגיעו לשם. לא צריך להפוך את כל הבית לחדר משחקים, אבל כן כדאי לחשוב איפה אנחנו מנגישות אותם.

כי החיים לא עוצרים כדי שנשחק

אני מאוד מאמינה בזמן חיבור עם הילדים. כשאנחנו חוזרים הביתה, חשוב לי לעצור, להיות איתם, לשמוע איך עבר היום ולתת להם את תשומת הלב שהם צריכים.

אבל אחר כך החיים ממשיכים. צריך להכין ארוחת ערב, לשטוף את קופסאות האוכל שחזרו מהמסגרות, לחתוך ירקות, להכין תיקים למחר, ולעזור למישהו עם משהו שפתאום נזכר שהוא צריך.

אלה לא משימות שאני רוצה לעשות במקום הזמן עם הילדים. אלה פשוט החיים עצמם, והטיפול בילדים הוא גם כל הדברים הקטנים שקורים תוך כדי.

ופה בדיוק נכנס המשחק.

כי הילדים לא תמיד צריכים שנשחק איתם. לפעמים הם רוצים להיות לידנו, ולפעמים הם רוצים לצלול לעולם משלהם. התפקיד שלנו הוא לא רק למצוא להם זמן לשחק, אלא גם ליצור סביבה שמאפשרת למשחק לקרות בתוך החיים עצמם.

מה קורה כשהמשחק כבר שם?

תחשבי על הרגע שבו הילדים מגיעים למטבח בזמן שאת מכינה ארוחת ערב. אם המשחקים נמצאים כולם בחדר אחר, צריך ללכת לחפש, לבחור, להוציא ולהביא.

אבל אם מחכה על שולחן הסלון משחק קטן, חפיסת קלפים, פאזל או יצירה, אפשר פשוט לגשת אליהם.

אני קוראת לזה ליצור בועות משחק בתוך הבית: נקודות קטנות ונגישות שבהן אפשר להתחיל לשחק, בלי להפיק פעילות ובלי לארגן את כל הסביבה מחדש.

זה לא אומר להניח משחקים בכל פינה או לוותר על הסדר. זה אומר לחשוב איפה הילדים נמצאים ממילא, ומה יכול לחכות להם שם.

ולפעמים ההבדל בין משחק שלא נוגעים בו לבין משחק שמתחילים לשחק בו הוא פשוט המרחק בינו לבין הילד.

להשאיר להם משהו לגלות

בעולם החינוך הביתי משתמשים במונח Strewing. הכוונה היא להניח בסביבה דברים מסקרנים, כך שהילדים יוכלו לגלות אותם בעצמם, בלי שמישהו יצטרך להציע להם מה לעשות.

אני אוהבת את הרעיון הזה במיוחד כי הוא כל כך פשוט.

תחשבי מה הילדים שלך אוהבים ממש עכשיו. אולי הם בתקופה של משחקי קלפים, אולי הם בעניין של פאזלים או יצירות, אולי יש משחק שהם לא מפסיקים לבקש לשחק בו.

קחי את מה שמעניין אותם כרגע, הניחי על שולחן הסלון, על המדף או ליד המטבח, ותני להם לחקור בלי לומר מילה.

בלי להכריז שהוצאת להם משחק, בלי לשכנע ובלי לשאול אם הם רוצים לשחק.

לפעמים הם ייגשו אליו מיד, לפעמים רק מאוחר יותר, ולפעמים בכלל לא. הרעיון הוא לא לגרום להם לשחק בכוח, אלא לאפשר להם לגלות בעצמם משהו שכבר מסקרן אותם.

איך זה עובד אצלי?

אני משתדלת להחזיר את המשחקים למקום שלהם, אבל במקביל לדאוג שבחלל המרכזי בבית תהיה תמיד אפשרות נגישה לשחק.

לא כל הארון על השולחן. משחק אחד, או משהו קטן שאפשר להתחיל ממנו בקלות. כשהוא כבר לא מעניין, אני מחליפה אותו באחר.

ולפני השינה, למשל, אנחנו לפעמים שולפים משחקים מהארון. מגיל ארבע בערך, כשהילדים כבר מתחילים לזכור משחקים שאהבו ולבחור בעצמם, גם עצם השליפה יכולה להפוך משחק מוכר למשהו שמגלים מחדש.

פתאום נזכרים במשחק שלא שיחקו בו חודשים, מתחשק לנסות שוב, ואפילו לא צריך לקנות שום דבר חדש.

בעיניי, זה חלק מהעניין: לא רק אילו משחקים יש לנו, אלא איך אנחנו מנגישות אותם בשגרה. לפעמים משחק מחכה בסלון, לפעמים הילדים בוחרים משהו מהארון, ולפעמים הם פשוט רואים משהו שמסקרן אותם וניגשים אליו.

והטוויסט? המשחק הזה הוא גם בשבילי

כי בסופו של דבר, אני רוצה שני דברים במקביל: זמן חיבור אמיתי עם הילדים, וגם את האפשרות שכל אחד מהם יצלול לעולם משלו, בזמן שאני ממשיכה לנהל את הבית.

אני רוצה להכין ארוחת ערב כשהם לידי, לשטוף קופסאות אוכל כשהם בסלון, ולדעת שהם לא חייבים לחכות שאסיים כדי להתחיל ליהנות ממשהו משלהם.

משחק נגיש מאפשר בדיוק את זה. הם יכולים לשקוע במשהו משלהם, להצטרף זה לזה או להזמין אותי כשמתחשק לי להצטרף. לא כל רגע חייב להיות פעילות משותפת, ולא כל משחק צריך להפוך לאירוע משפחתי.

אנחנו יכולות להיות ביחד, בלי שכולנו נצטרך לעשות את אותו הדבר.

ואני חושבת גם על השנים הבאות. כשהם יהיו מתבגרים, המסכים כנראה יתפסו הרבה יותר מקום בחיים שלהם. אני לא בונה על זה שמשחק שמחכה בסלון ינצח כל פעם את הטלפון, אבל אני כן מאמינה שלדברים שגדלים לתוכם יש כוח משלהם.

תתפלאי לגלות שלפעמים דווקא המתבגר שהיית בטוחה שאי אפשר לנתק מהמסך יוריד אותו לרגע, ייגש למשחק שמונח על השולחן, יצטרף לאח שלו, ופתאום יתפתחו סביבו שיחה, צחוקים ושיתוף שלא היו קורים אחרת.

לא כי ביקשנו מהם להניח את המסכים, אלא כי משהו פשוט תפס להם את העין והזמין אותם להיכנס לרגע לעולם אחר.

ומה אם זה יהפוך לזיכרון שלהם?

אולי בעוד עשרים שנה הילדים שלנו יגיעו לבקר אותנו, יראו משחק על שולחן הסלון ויתיישבו לשחק בלי לחשוב על זה בכלל.

אולי הם יזכרו את המשחק, את השיחות ברקע, את הריח של ארוחת הערב, את התחושה שהם יכלו להיות לידנו ופשוט לעשות משהו משלהם. ואולי הם יזכרו איך משחק אחד הפך לרגע של צחוק, לשיחה מפתיעה או לזמן משותף עם אח או אחות.

כי זה מה שאני רוצה לייצר בבית שלנו: חיים שיש בהם סקרנות, חקירה ומשחק. לא רק זמן שמוקדש למשחק, אלא סביבה שבה טבעי להתעניין, לנסות, לגלות וליהנות ממשהו חדש — גם בתוך השגרה העמוסה.

אז תראי מה הילדים שלך אוהבים ממש עכשיו. הניחי את המשחק על השולחן, על המדף בסלון או ליד המטבח, ותני להם לחקור בלי לומר מילה.

כי לפעמים, כדי לעודד משחק עצמאי, לא צריך לפנות עוד שעה בלוח הזמנים. צריך רק להשאיר לילדים משהו שמסקרן אותם, במקום שבו הם כבר נמצאים.

איזה משחקי שולחן מתאימים בול?

הנה ההמלצות שלי:

טה-דה! של הקיפודים.  יושב אצלנו בסלון כבר חודשים רצוף. את החלקים הכנסתי לארגונית קטנה שקופה ומזמינה, והם נשלפים שוב שוב. מגיל 4-99. בחיי.

סוליטייר. המשחק הקלאסי שהתחיל את כל הכתבה הזאת. אמצע שולחן, כדורים במקום- וגם את בערב תשחקי בלי לשים לב (מחליף גלילה וואו)

מגנטים בתוך ארגז שקוף. יש עיניים, קוביות נוחות או משאיות שוות. הם מרכיבים מזה עולם. אם יש עוד נושא אהוב כמו דינוזאורים או מכוניות, ברביות או בובות קטנות- תוסיפו לארגז או ל׳קופסא השקופה והם יצרו מזה עולם. 

חוברות יצירה ועבודה- ציור שלב אחרי שלב, עיפרון וצבעי עיפון. תולשת דף מדבקות ודף רקע. בלוק פעילות מעולה, גם ממנו תולשת כל פעם פעילות אחרת. עיפרון והם צוללים. תבחרי את החוברות שהכי ימשכו אותם (ויש ככ הרבה מיוחדת שלא הכרת) ורק תתלשי כל פעם דף 2. 

משחקי סולו (לבד) ג׳יק חשיבה של djeco- אני אוהבת להשאיר שלב אחד פתוח, חלקים בתוך ארגז שקוף קטן והם מתקדמים ועושים להם לבד בשלווה.

יש עוד קטגוריה שלמה של משחקים שכייפים לבד.

תהנו,

ירדן.